“אור ואהבה, או שירה “אדולסנטית” לעומת שירה “בוגרת

19 Apr

 

 

ישנם אנשים בעולם, המשדרים – מקרינים, כהילה – איכות מסוימת, שאקרא לה “אור” ובנשימה אחת אודה ואתוודה כי איני יודע להגדיר במדויק איכות זו. אם הייתי מבין במיסטיקה, אולי הייתי מנסה להבהיר את האיכות הזו באמצעות מושג שאינו פחות מופשט – אנשים המשדרים לסביבתם “אנרגיות חיוביות”, הייתי מנסה להגדיר את אנשי ה”אור”. אם הייתי רופא סיני, אולי הייתי מדבר על “יין” ועל “ינג”. ועדיין אני מרגיש, כי אין ביכולתי להגדיר “אור” אנושי, אך אין זה מפחית כלל את הרגשתי, כי קיימת איכות כזו באנשים מסויימים.

המהדרין יאמרו, קיימת איכות כזו בכל  האנשים. אני נזכר במשפט מהסרט “לשבור את הגלים”, “God gives everyone something to be good at”. לדעתי, אין המשפט מדבר על כישורים טכניים גרידא, במשמעות כישורים ככלים לפרנסה. אני מוצא במשפט משהו “שמֶעֶבר”, במובן של תכונות שונות, או קווי-אופי שונים, שיש לכל אדם והם ה”חתימה” שלו על החיים ועל הייקום – וחתימה זו ייחודית לכל אדם ממש כקווי טביעות-אצבעותיו. באותה מידה שאפשר למצוא את היופי בחתימה ייחודית זו, מבלי “לנתח” את מהותה, אלא בהערכה לייחודיותה בלבד, כך אפשר לאהוב אנשים ללא תנאים, וכוונתי לאהבה האוניברסלית מן הסוג עליו כתב אריך פרום בספרו “אמנות האהבה” – אותה אהבה לא-רומנטית (לפחות במובן המקובל), חסרת-תנאים, לאנשים באשר-הם ולייקום (לבריאה) כולו. ואולי גם זה סוג של “אור”.

נושא האור מעסיק אותי כאן כנקודת-פתיחה לדיון על אור, וגם על אהבה – רומנטית ואוניברסלית – כחומרי-גלם פואטיים. אני קושר כאן קשר בין “אור” לאהבה אוניברסלית, וייתכן כי הקשר הזה אינו אינטואיטיבי, ייתכן אף שרירותי, בעיני חלק מן הקוראים. ובכל זאת, אשאיר זאת כך בתקווה שבהמשך יִטָוו קורי הקשר הזה.

אני כותב שורות אלו בשעה ארבע לפנות בוקר. לפני כשעתיים חזרתי מנסיעה ליירושלים שתכליתה הייתה כפולה: להאזין לקונצרט של “שמיניית הנרי”, הרכב קולי אנגלי המבצע רפרטואר מגוון – חוויה נפלאה זו הייתה – וכן, להעניק פרח – במובן ליטרלי, לא סימבולי – למלצרית שנשאה חן בעיני בביקור קודם במסעדה בה היא עובדת.

הביקור החוזר הניב את השיר הבא:

הבאתי לך פרח –

צפור גן-עדן.

אולי כְּאִחוּל לָחיים,

תְחינה פרטית של

מי

שהיה גם בגהינום.

(אם היה פרח ושמו

“גיהנום” – לא הייתי מביא

לך).

הלוואי ותפרחי כציפור

גן-עדן,

וְטוּבֶךְ

וְיוֹפְייךְ

וְחיוּכֶךְ

יאירו אור גדול

לָאנשים השרויים

באֹפל.

(האור שלך הוא מתנה.

מתנה לעולם.

המתנה הכי נפלאה.

אני רואה אותו

זוֹרֶח לָעולם.

לָעולם של כּוּלם).

                                                                 לתמר מעין-כרם,

                                                                 29.3.98

מייד לאחר סיום כתיבת השיר, וללא כוונת-מכוון, ביקשתי לקרוא את מוסף “תרבות וספרות” של הארץ מיום שישי ה- 20 בפברואר. והנה, מצאתי שם שיר של אהרון שבתאי:

לא, ספפו

הדבר הכי יפה, אמרה ספפו, הוא מי שאוהבים.

לא, ספפו, אני אומר, מי שאוהבים לא יהיה יפה

כל עוד קבלן או תאגיד או חברת כח אדם מוצצים את דמו –

בחמישה עשר שקל לשעה אין עתיד ליפי.

תני לי להוציא לך  מהראש את החרא שהאכילו אותך.

אנקטוריה לא תהיה יפה אם תאלץ לעבד במשרד לווי,

אטיס לא תקלע זרים אם המפעל יפרק ויעבר לקהיר.

לכן, הדבר הכי יפה, התנאי ליפי, הוא מלחמת המעמדות.

צדקת, לא פרשים או צבא חמוש, לא ספינות,

אך כשייגברו אחוות העובדים, השתוף, השויון

או אז השמים והארץ יתנשקו בעיני אהובתי.

לכן, גם לא בקרב הסופרים, לא באוניברסיטה, לא בקונצרט

תמצאי היום את היפי, אלא באגוד המקצועי –

פועלי הזבל, משאיות הזבל, ספפו, הם הדבר הכי יפה.

כדי לקשור קשר בין השירים, וגם כדי להוביל לדיון שנושאו כותרת מאמר זה, עלי לספר לכם כי תמר, אהובתי המיוחלת,  התלוננה באזני על השעות הארוכות והקשות שהיא עובדת, על השכר הצנוע יחסית, ועל קנאתה בי שביכולתי “לנסוע להאזין לקונצרטים” – כיוון שאילוצי פרנסתה, לצד לימודיה (עבודה סוציאלית), לא מאפשרים תענוגות-פנאי שכאלה – והרי שבתאי כיוון ממש לאנשים כמוה!

לאור הדברים האלו, מהדהד במוחי שירו של שבתאי הדהוד רם של “הכרה במציאות הקשה”, ונראה, אף לי, כשיר “בוגר” יותר. שירי, שנכתב כאמור לפני קריאת השיר של שבתאי, נראה לי, כפי שהיטיב להגדיר זאת ידידי המשורר חנן-עדי גרינהאוס, כשיר “אדולסנטי”.

ואולם, האם יש מקום בעולם השירה (והאמנות בכלל) רק לזה או לאחר? אני נזכר כאן בקטע מהסרט “ללכת שבי אחריו”, בו מבקש המורה לשירה אנגלית מתלמידיו לתלוש את הפרק מספר הלימוד שלהם, המפרט “נוסחה  מתמטית” להערכה של שירה. ואז הוא מסביר: “שירה אינה הנחת צינורות…אי אפשר לדרג את ביירון כמו במצעד הלהיטים ברדיו…שירה , יופי, רומנטיקה, אהבה – אלו הדברים עבורם אנו חיים”.

בכתיבה “אדולסנטית”, אם לאמץ את ההגדרה הזו, ולא רק כשלי, אני מוצא איכויות שאפשר לכנות “תמימוֹת”, או “נאיביוֹת”, אך האם אילו אינן דרות בכפיפה אחת עם איזשהוא סוג של תקווה, או אמונה? והרי תקווה ואמונה הם “המכשירים” הנושאים אותנו הלאה בחיים הלפעמים-קשים-עד-אבסורד שלנו. אם לחזור למושג ה”אור”, האם הכתיבה ה”אדולסנטית” לא “מאירה” באור רך וזך יותר את מציאות חיינו, או לחליפין משתמשת ב”אור” כאיזה מושג מופשט של אמונה ותקווה?

או, כפי שכתבתי פעם:

סוֹדֶך

אֶת סוֹדֶךְ

אָת מגישה

בִּנְדיבות מֱחויכֶת

מִתָמֶם בְּאורו

להטעות בלי מזיד;

ואנחנו

כה כְּמֶהים אל האור

מִתבָּשמים לְשִכְרון

הָסוֹד מֱעָרְפֶּל.

                                                      יוני 91

                                                      למקסימה ב”טורקיז”

 לעומת זאת, הנסיונות שעושה שבתאי לנתץ אילוזיות, להגיע לאמת “המרה”, ה”נוכחה”, אולי אינם קונדוקטיביים לחיים “תקינים”, לפחות במובן הנורמטיבי של המושג?

אני נזכר כאן בסיפרו של אֶרְנסט בֶּקֶר, “ההתכחשות למוות” (The Denial of Death), שזכה בפרס פוליצר (לא תורגם לעברית), ובו משתמש המחבר בכישורים הקוגניטיביים והאנליטיים האדירים שלו במטרה להסביר לקורא את המנגנונים הפסיכולוגיים, החברתיים, הדתיים והמדעיים המאפשרים לו, לקורא, לחיות חיים “נורמליים” על-אף ידיעתו את מותו הבלתי-נמנע, ועל אף הפחד האדיר, והמודחק-היטב לרוב, מן המוות. בקר עושה כל מאמץ על מנת להסביר כמעט כל התנהגות אנושית אישית וקולקטיבית בהקשר זה של מנגנוני הגנה מידיעת המוות. אין לי ספק בהצלחתו במשימה זו, אולם האם הוא לא הנהג “הצודק”, בניגוד ל”חכם”, של משרד התחבורה מלפני כמה שנים? (“בכביש אל תהיה צודק, היה חכם!”) במילים אחרות, האם האנליזות ה”ריאליות”-עד-מוות שעושה בקר בסיפרו, ושבתאי בשירו, אינן חרב-פיפיות? מצד אחד, רובנו, אם תינתן הברירה בידינו, ירצה לברר את האמת “המרה” (ייתכן כי הגרשיים מיותרים – וזו אינה הערה לעורך) – סקרנות אנושית מובנת וידועה. מן הצד השני, ידיעת האמת “המרה” אינה מאפשרת, או לפחות מקשה מאוד, את יצירת האשליות על חיי-האנוש , הטבע, והייקום, החיוניות, כפי שבקר עצמו מדגיש, לחיים “נורמליים”.

אם להרחיב את הגדרת “האשליות” גם לתקווה ואמונה, הרי ששירים “בוגרים”, (ואני משתמש במושג זה כניגודו של המושג “אדולסנטים”), כשירו של שבתאי, ייתכן שעושים שירות-דב לקיום האנושי המייחל כל כך לתקווה ולאמונה, ומנסה לפרקים לדחות מעליו את המראָה-נכוחָה שמעמיד ה”מֱנָתֶח” מול הקורא. מן הצד השני, יש שיעדיפו את המראֶה המשתקף מן המראָה של שבתאי ובקר, ויוכלו ל”עמוד” באמיתות-החיים שלהם. שוב חזרנו להגדיר את פירוק-האשליות הזה כחרב-פיפיות.

הקורא עצמו הוא שישפוט לבסוף איזו תמונת-עולם מהדהדת בתוכו הדהוד רם יותר, ולעניות דעתי, ב”וויכוח” הזה אין “צודקים”, יש רק “חכמים”.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: