Archive | שירה RSS feed for this section

חורף

19 Apr

בכיפת השמיים של העיר

הקודרת באפור ושחור,

אלוהים קרע חור.

מלבני, ושוליו בוערים

בכתום ואדום,

כשוליו של גוויל

המספר סיפורו של

אדם, אך כסנה

הוא אינו נאכל.

בואו בשערי, קורא

אלוהים, ומפתה

באור הקדום:

מלמטה, אבנים נֶהֵפָּכוּ

וקורות וערים וגשרים

נִתָצוּ לרֹב פעמים,

להביא לוחמים

לממלכת אל-מוות

דרך מוות של

אש ודמים.

 

 

                                                                                      19.1.2001

תאריך תפוגה

19 Apr

בספינת דייגים על

הים המשחיר לעת

ערב,

אור צהוב של עששת

נדלק וכבה,

מאיר וחושך;

 

כמוהו אנשים,

זורחים ונובלים,

פורחים לרגע

על כי ניתן להם

להיות,

המתנה הגדולה מכולן,

וקמלים כי לא

ניתן להם לעד,

עם תאריך תפוגה

ניתן להם,

כמו על קופסות מזון

וחפיסות תרופה —

 

                     אדרבא, גלים, קחוני,

אפליג עמכם עד אניית

השעשועים, אשב בסיפון

ואחזה כחֹל אין-סוף,

ארקוד בנשפים,

אגמע יין בורדו עמוק

ומשכר, איטיב לבי בבשר

הוורוד, הרך, הנימוך

 

או אולי לספינת הדייגים,

אשלה רשתות הנושאות

כל טובו של הים,

ריחותיו וצבעיו הו

מה נעמו לי

 

או אולי כצולל מן

החוף אשקיע פני

במים אין-קץ,

כל הסָתוּר לאלו

למעלה יִגָלֶה כֱּאוצר

מסתורין, מוּפָז בטל

של כתום וורוד

 

או אולי כשחיין הפשוט,

גפיי אנעץ וימים

אסתור כֳּכריש —

 

אבוי, עומד על גבעה בחוף

עודני ודבר מכל אלו

לא לקחני עמו.

לא אגדות, לא נשפים,

לא יינות ולא בשרים,

לא ריחות ולא צבעים,

לא אוצרות, לא מסתורין,

לא כתומים וורודים,

מופזים או גלופים,

לא כרישים —

 

רק שעה.

שעה אחת.

שעה אחת נחסרה

עד תאריך התפוגה.

 

 

 

                                                                                                    17.1.2001

בחוף פלמחים, גרסה 2

19 Apr

כפנינה לבנה עטויה

בבית-צֶדֵף

נגלה לי יופייך

העדין,

כמו הגל השקט,

המכסה פיסת חוף,

ונסוג, וחושף

מרקמים, של

חולות, קונכיות, אבנים,

סרטנים, עקבות

כפות-רגל –

אולי של תנים?

הידעת, לי כל

אלו היו

מכמנים.

בין כחול של

הים, שאני כה

אוהב,

לכתום של

השמש, הצורב בי

בלב –

אם תרצי, אספר

לך, סיפור קצת

דואב –

לי היית שם

פתאום כמתת

מאי-שם,

לא אדע מאי

באת, ואי

לב נעלם.

הים לי רֱעַ

ותיק לתנות

בדידותי, לא

מקרה ולא תֶמָה

מצאת שם

אותי.

שנים הוא מבטיח,

קורץ לי אדוות –

“לך אספק הפתעות

נדיבות!”

ואם הוא פרע

בדמותך, יפתי,

הרי שהטבע,

פשוט הוא

מופתי!

Aside

בחוף פלמחים

19 Apr

כפנינה לבנה עטויה

בבית-צֶדֵף

נגלה לי יופייך

העדין,

כמו הגל השקט,

המכסה פיסת חוף,

ונסוג, וחושף מִכְמָנים:

קונכיות, אבנים, שבלולים,

סרטנים, עקבות

כפות-רגל –

אולי של תנים?

כפסיפס צבעוני ומרהיב

שניער שָלְמַת חול

מעליו,

כרקמת שתי-וערב

של חוטים של טורקיז

וזהב,

כסודות הפנים

ופצעי השנים

לי כל אלה

קסומים.

והיה ואראה רוח

ים הנושב ללטף

על לחייך,

ופנים עדינים מפתה

לחייך,

ושיער מבדר

מעורפך לכתפך,

ולשמש צָו דום

כדי לצלמך –

או לו רק הייתי

כמוךֳ הרוח,

ששב מן הים

והימה חוזר,

ורואה מצולות

וספינות דייגים,

ושומע קריאות

של שחפים

ועורבים,

ומריח שחקים

ואיים רחוקים,

וטועם מלא-פיו

מימי-עמקים,

וצפון ודרום לו

אחת רחוקים –

כי אז על פניה

הייתי לוטף,

במלא הדַרְךֳ מִתְהָדֵר,

מִתחנף,

מביא צפונותייך –

רזים וסודות –

ללחוש באזנה

אגדות אבודות.

אך רוח כרוח –

בא – והולך,

אותי הוא משאיר

על החוף להלך,

להצר מה קטונתי,

מה דל הוא כוחי,

מה רב לי ללמוד

לחזק את רוחי.

ואולי הוא קורץ

לי מתוך משובה,

כעת רק אתה פה

נותר ללטפה!

                                                                                      לעינת, חוף פלמחים

בבוגרחוף, על המים

19 Apr

מימיני, מרחוק, זוהר אור טורקיז עָז

של מגדלור. זה הצבע

שלי.

משמאל, מלמעלה, חצי-ירח נוגֶהָ

רצועה רחבה, חִוֵורת, על הים,

מְגָרגרי החול עד אוניית-התענוגות.

אני אוהב את הים.

עשרות נרות מהבהבים אור קלוש

על השולחנות, מאירים לרגע קט

חיוכי אהבה (או חיזור).

זו תמונה יפה לי מדי –

ז”א, בשבילי לבדי, אולי

אוכל לחלוק אותה עם

מישהי?

“מי זאת תהיה?”

שואל אותי הרוח,

הרוח הבא מן הים

ולוֹטֵף על פָּנַי כְּמיהות

ישנות, צובטות-לב,

“מי זאת תהיה?”

ואני אומר בשקט,

“אָתְ”.

עכשיו לוּ כְּבמָטֶה-קסם

לי מכחול,

אצבע אותך חִוֶור

בָּכִּסֶא שְמוּלי,

פָּנים עדינות מגלות

לי יותר מִשְיחפּוֹץ

לִבֶּךְ.

אקרא אותן בשקט,

אני מבטיח,

לא אֶשְאָלֶךְ לְמָהות

תוויהן

ולא אֶתְמָה

מהיכן, ולאן.

אם מסע הן טֹווֹת,

אולי אוכל ללוותך?

בודד לי מסעי לבדי,

אף אם יפה הנוף,

אף אם הטבע

מרעיף עלי את כֹל

יופיו בלי קָמֶץ.

 את רוח הים העדין,

האוכל להטות כִּמְהָה

שֶיִלטוֹף על לֶחְיֶיךְ,

עד שאמצא האומץ

לְיָדִי לָעשות כֶּן?

                               תל-אביב, 1.10.98, לנעמה מקומפיוגרפיק.

אל מול חוף פלמחים, בערב יום שבת

19 Apr

 

 

 

שוּב אני נִפְעם,

לאחר אין-ספור פעמים,

מול יִפְעת הים הגדול

ומול יִרְאָתו,

לא לי להגיד מי

מן השתיים עָזה יותר

(ואולי אין זה חשוב),

ענני הנוצה המסמיקים

מאופק ומכחילים אל חוף,

גוני הוורוד העזים

הנִמתחים

לרוחב כל האופק,

רשפי השמש הנוצצים

בכחול-ירוק המים,

אָדְוות לבנות עולות

לִגְעוש ושוקטות לְפָנות

מקום לאחרות, יפות

שבעתיים –

(איך אוכל לשאת את

כל היופי הזה) –

אני מתבטל בפני כל אלו

כגרגר חול בודד

המתבטל

בפני מיליארדי חבריו לרצועת

החוף,

ככלבים המקשקשים בזנבם

המתבטלים

בפני אדוניהם,

כן אני כן הם

מבינים היותנו

עבדים נרצעים,

אני מקבל זאת בהכנעה

ביודעי כי קָטֹנְתִי

מִן הטבע, ואין זאת

כי התכוון להתעלות בפני,

להָגְעִיש עלי את כל

מִכְמניו כְּסִימן לגדוּלָתו עלי,

לא,

 בדרכי לא-דרך

הוא רומז לי כי

אין כָּוונת מֶכָוון,

תִרצה – תהנה,

תִרצה – תפחד,

תִרצה – תִתְפָּלֵל,

הוא קורץ לי קריצה

מכוּוֶנֵת:

להפך, הרי אני בִּשְבילך

נוצרתי,

למה תירא,

קבל את טוּבי כְמָתַת

שאין לו גמול,

כמִנחָה ללא

קֹרְבָּן,

כי בּרצותי אֶגְעַש עָלֶיך

את כֹּל קִצְפִּי

לחָרֶב מעליך גג ובית,

בּרצותי אקסֹם לך את

צבע הטורקיז העמוק של

הים, את ענני הסומק

מעליו,

את רחש הגלים המרגיע,

חָפון מלֹא ידיך מכּל

אלו כי אין אני

מבטִיחָך אותם לעד,

אני פה לרגע קט

כפי שאתה,

אתה מקיים אותי

כפי שאני אותך,

אם נָסַכְתי בְּך אשליית-נֶצָח –

יהִי כָּךְ.