רמקולים

24 Jun

speakers_0002

Link

The “Twist” Double Split – Partial Recovery and Advanced Training Techniques

19 Apr

http://thinkmuscle.com/training/advanced-training-twist-double-split/#ixzz2Y4QwXtDH

מאמר שלי שהתפרסם ב- Thinkmuscle.com

 

הצבא כבר יחנך

19 Apr

הצבא כבר יחנך

(תגובה למאמרו של יזהר סמילנסקי, “ללמד, לא לחנך”, ספרות וספרים 3.7.1998)

צודק, חכם ומבין לב-אנוש ולב-נוער בפרט יזהר סמילנסקי בקוראו ללמד, לא לחנך. אם היה תלוי בו, היה מֶסֵב הפתגם “חנוך לנוער על-פי דרכו” ל-“למד לנוער על-פי דרכו”, ואולי אף מוסיף, “ולא תחנכו כלל”.

ואולם גם אם נס גדול היה קורה פה, ומערכת החינוך הייתה משנה דרכיה שינוי מוחלט והופכת למערכת הלימוד, הקניית הכלים, הבִּינָה, וערכי-חיים ואנוש, לא היה רוֹוֶח לנו. משום שמיד אחר שתלמידינו היו גומרים את המסע המעניין והמועיל שסמילנסקי מייחל להם בלב טוב ומבין, היו נכנסים למערכת חינוך קשה, אכזרית, ונוגדת ערכי-חיים ואנוש במידה רבה לאין-שיעור ממערכת החינוך – צה”ל. צבא, שהגנתו לישראל כרוכה למיצער בהכשרת חיילים טובים. חיילים טובים מטרתם להלחם היטב באויב, מטרתם להרוג בו ולפצוע בו ולשבות ממנו. ומכאן ברור שמטרתו של הצבא גם להנחיל בחייליו ערכים שיאפשרו להם למלא משימות אלו, ולדכא בהם ערכים שיפריעו למילויין. מטרתו להפוך צעירים אלו לצייתנים ללא-תנאי ומתוקף כך הוא מפעיל עליהם לחצים כבדים לגזול מהם רוח השֶאֵלָה והסָפֶק והָמֶרֵד, כשעולֶה. כל מי שעבר טירונות צה”לית יכול להעיד על אלו גם אם לא הֶבִינָם לאשורם. צה”ל מודה בעובדות אלו וניתן לקרוא דברים על עמדותיו בסוגיית חינוך החייל “הטוב” והכנתו למשימה הקשה והחיונית של הגנת ישראל. אלא שמשימה זו, באופן מובנה, הפוכה לחלוטין לכל ערך שסמילנסקי מייחל לו.

ולא רק זאת, והיה ותתגשם משאלתו, תהיה דרכם של ילדינו קשה כפל-כפליים, כי אולי המעבר בין הבינוניות האפורה של מערכת-החינוך שלנו למערכת האינדוקטרינציה הבלתי-מתפשרת של הצבא קל יותר מאשר היה המעבר ממערכת ה”לא”-חינוך לה מייחל סמילנסקי. ועד אשר לא תימצא דרך פלאים, לא דרך פשרה כי אין פשרה יכולה להיות בהגנת ישראל ואין פשרה יכולה להיות בדרך בה מכינים את צעירינו להגנת ישראל, וזו כאמור דרך שטנית על-אף האפוריזמים שמרבים לקשטה בבחינת עטיפת המכוער במעטה נוצץ, כך שלפחות יזהר כלפי חוץ ונִתְנָחֶם ביופי המזויף, עד שלא תימצא דרך פלאים זו לא יבוא לנו מזור אף ממערכת החינוך האוטופית ביותר שאפשר לנו, יחד עם סמילנסקי, לברוא במוחותינו הקודחים כיצד להיטיב עם ילדינו, ונֶאָלֵץ לְבָרֶא את הרע ואת המכוער ואת הלא-אנושי שיצק הצבא בילדינו בבחינת אין-ברירה, וזו לנו משימה חשובה שבעתיים וקשה שבעתיים מהטבת מערכת החינוך לה קורא סמילנסקי.

כל הבוחן דרכי הנוער והתנהגותו לאחר השירות הצבאי ברי לו, כי משהו פסול ורע באלו, והתמה מדוע כך ומדוע חוסר-הנימוס, האלימות, קוצר הרוח, אי-כיבוד הזולת ואי-כיבוד ערכיו, כמו גם הבינוניות כאשר נדרשת מצוינות, דרך האילתור היכן שנדרשת דרך החקירה והלמידה והפתרון המעמיק, דרך הזלזול בבני-אדם והפקרתם למר-גורלם כאשר דרך טוב-הלב וההבנה והאמפטיה מִתבָּקשת – ילך-נא אצל הצבא ואצל מחנותיו ואצל בסיסי הטירונות ויפקח עין בוחנת, מבט חודר, ויראה כיצד הופכים ילדינו למסה אחת מאוחדת ומלוכדת ומחונכת ומהונדסת לעשותה יעילה למטרה הנעלה (ואין זו ציניקניות), בדיוק בשעה בה היו צריכים לגבש את ייחודם ומעלותם ותרומתם לעולם מתוקף כשרונותיהם, בדיוק כשהיו צריכים ללטש את נפשם להפכה לנפש ההולכת בנתיב העדין והמתפשר בין רצונותיהם ורצון-העולם, בין דרישותיהם ועובדות-החיים, אלו שאין ניתן לשנותן, לא אלו בהן אנו משתמשים כמאמר “אלו החיים” לפטור אותנו מאשר קשה, אבל ניתן, לשנות בם.

כל המבין הקשר הבלתי-ניתן-לפרימה בין הִלְכות הצבא והִלְכות בוגריו, יבין גם כי אין זו אשמת בוגריו כי מתנהגים כך וגם לא אשמת הצבא “ההומני”, כי אין “צבא הומני”, הרי זה בבחינת אוקסימורון מוחלט, ואין לנו לשנות הלכות-הצבא אלא אך במידה שלא יפגע הדבר בתפקידו ובתיפקודו – אולם אין זו מידה קטנה אלא גדולה מאוד ומשמעותית מאוד, ועלינו לעשות ככל שנוכל ואת מיטב מאמצינו להפנות לשינוי הִלְכות אלו, לפני ניסיונות שינוי מערכת החינוך.

ואם לא צלח לנו במשימה זו, הטוב ביותר שנוכל לעשות הוא לקבל את ילדינו בוגרי הצבא באהבה גדולה ובאור גדול ולנסות ללמדם, לא לחנכם, ההבדל בין ערכי צבא וערכי חיים, וללמדם מה רע ומה פסול ומה לא מתאים שנֶחְרָך בִּבְשָרַם בצבא, ואיך אולי נוכל ביחד, הורים וילדים, לסגת מאלו נסיגה טובה לעבר מה שמתאים לחיי-אזרחות שפירים, אם לא נדיבים – כי אולי אל-לנו לדרוש ליותר מדי ואל-לנו לקוות ליותר מדי כי יש גבול לגמישותו הנפשית של אדם גם אם צעיר הוא, וכמה פעמים נוכל לצעוד במסלול הערכים והפכיהם וכמה פעמים נוכל להצעיד ילדינו במסלול זה, הלא בסוף הנפש תישבר מִטלטלות כפי שנשבר מוט הפלסטיק אותו מכופפים לכה ולכה פעמים רבות.

לכן אולי עלינו להשקיע מאמצים אדירים לחולל מה שנראה תמורות קטנות, בהביננו כי  רק לכך ולא יותר מסוגל הנוער, רק לכך ולא יותר לפני הצבא, רק לכך ולא יותר שבעתיים – אחרי שבגר מן הצבא.

מולדת היא לא רק שפה, טעמים, צלילים וריחות

19 Apr


הפואמות של אלתרמן. ריח פריחת התפוז. טעם גבינת הקוטג’ של תנובה. שירי שלמה ארצי (או שושנה דאמרי). נימוחותו של הלחם השחור, האחיד, בפה, בארוחת הבוקר.

אלו התשובות שתשמענה מפי ישראלים, שהחליטו לסיים שהותם בארצות-נכר ולחזור לארץ, או לחליפין מפי אלו שינסו להסביר מדוע אין בדעתם לחיות בארצות-נכר.

כל אלו הן סיבות טובות. הכל מבינים אותן. הן אוניברסליות ובנות-תוקף לכל ארץ בעולם (כמובן, בשינויים הנדרשים). אך האם אלו הסיבות העמוקות ביותר, השלשלאות הכבדות ביותר הקושרות אדם לארץ מולדתו?

הפרט, היחיד, חי בתוך חברה, ושואב ממנה (וגם מעניק לה) ערכים, אידאות, אתוסים, מיתוסים. החברה היא לא רק “מסגרת”, במובן הקיומי בו היא נותנת משמעות לקיום הפרט בה מתוקף מערכת כללים שהיא מאמצת או יוצרת, המאפשרת לפרט למקם עצמו בה ולהעניק משמעות לחייו מתוקף “מיקום” זה. החברה, או ההרחבה שלה – העם –  היא גם מסגרת המעניקה משמעות – וגם הירואיות –  למאבקי הקיום של הפרט, ושל העם המורכב מפרטים. הנחיצות של המשמעות וההירואיות גדלה שבעתיים בארץ בה קיום הפרט כרוך במלחמות מרות, עקובות מדם, באויבים. במצב זה, נוצרת התנגשות עמוקה ומהותית בין הערכים הבסיסיים, האנושיים, של חמלה, עזרה לחלש ולנזקק, הזדהות אנושית וכו’, וכין הערכים הדמוניים שהפרט צריך  להטמיע כדי שיאפשרו את נצחונו בגיהנום שדה הקרב.

כל עם יוצר במהלך קיומו אתוסים, שתפקידם העיקרי הוא מתן משמעות מלכדת לקיומו בארץ מושבו. עצמותו של האתוס גוברת, ככל שהוא נאלץ לגשר בין ערכים הומניים אוניברסליים ובין ערכים דמוניים הנחוצים לו לצורך קיומו. ככל שעצמותו גוברת, כן גובר חלקו בהווית העם, והפרט הנמנה עמו. מה שבפי העם מכונה “מנטליות”, מורכב במידה רבה מאתוסים אלו, וגם מאיזה “צבר” של היסטוריה שלא בהכרח עבר תהליכי “אתוסיזציה” – רוצה לומר, ממרכיבים היסטוריים מעובדים לאתוסים, אך גם מכאלו שנשארו גולמיים (או מעובדים בדרך אחרת, כדרך הזכרון או הרטרוספקטיבה).

כמובן, “מנטליות” מכילה בתוכה גם רכיבים של הווי חיים שמקורותיו, השראותיו, הם גם תולדות של חיי העם באספקטים לא-מלחמתיים – תרבות מקומית, מאבקי קיום כלכליים, ציוני דרך חברתיים-דמוגרפיים כעליות הגדולות, התפתחות תעשייתית וכלכלית.

בבחינה מעמיקה, כוחם של כל אלו כגורמים ה”כובלים” את הפרט למולדתו גדול מן החויות החושיות העולות כמעט לרוב כתשובה לשאלה האהודה כך כך על אנשי הארץ, הנשאלת את החוזרים מארצות נכר או אלו שאינם רוצים לעקור לכאלו. סיבה אפשרית אחת היא כי “מנטליות”, על הערכים, האידאות, האתוסים והמיתוסים המרכיבים אותה, אינה ניתנת בקלות רבה לוורבליזציה, או במילים אחרות לביטוי מילולי פשוט וקצר, בניגוד לחוויות חושיות. ואולי יש גורמים עמוקים מזה: אולי מנטליות טבעה שלא תהיה “מוחצנת” בקלות יתרה, בהיותה פעמים רבות קשורה בקשרים עמוקים וסבוכים ל”אני הפנימי” של הפרט, שאינו שש לחשוף אותו גם על מרכיביו האחרים. ואם רכיבים עיקריים במנטליות זו הם אתוסים שמגשרים, בתוקף תפקידם הקיומי, בין ערכים אנושיים אוניברסליים לערכים דמוניים הנחוצים להישרדות, על אחת כמה-וכמה ש”האני הפנימי” יפנים אותה בעזות-יתר, בהבינו את הקונפליקטים הנוראיים הטמונים בה.

מכאן ניתן להבין את התשובות ה”שטוחות” לכאורה המנופקות לשאלת סיבות כבילתו של אדם למולדתו: מה קל, להסביר את ניחוח פריחת התפוז ואת טעם הלחם האחיד, מאשר את הרשת הסבוכה והסתורה של אתוסים ומיתוסים קיומיים. ואל יבין הקורא שורות אלו כמזלזלות: אולי טוב, ואולי בלתי-נמנע, כי אתוסים ומיתוסים לא ייצאו מן השפה לחוץ בקלות יתרה, כי כך ייחטא להם.

“אור ואהבה, או שירה “אדולסנטית” לעומת שירה “בוגרת

19 Apr

 

 

ישנם אנשים בעולם, המשדרים – מקרינים, כהילה – איכות מסוימת, שאקרא לה “אור” ובנשימה אחת אודה ואתוודה כי איני יודע להגדיר במדויק איכות זו. אם הייתי מבין במיסטיקה, אולי הייתי מנסה להבהיר את האיכות הזו באמצעות מושג שאינו פחות מופשט – אנשים המשדרים לסביבתם “אנרגיות חיוביות”, הייתי מנסה להגדיר את אנשי ה”אור”. אם הייתי רופא סיני, אולי הייתי מדבר על “יין” ועל “ינג”. ועדיין אני מרגיש, כי אין ביכולתי להגדיר “אור” אנושי, אך אין זה מפחית כלל את הרגשתי, כי קיימת איכות כזו באנשים מסויימים.

המהדרין יאמרו, קיימת איכות כזו בכל  האנשים. אני נזכר במשפט מהסרט “לשבור את הגלים”, “God gives everyone something to be good at”. לדעתי, אין המשפט מדבר על כישורים טכניים גרידא, במשמעות כישורים ככלים לפרנסה. אני מוצא במשפט משהו “שמֶעֶבר”, במובן של תכונות שונות, או קווי-אופי שונים, שיש לכל אדם והם ה”חתימה” שלו על החיים ועל הייקום – וחתימה זו ייחודית לכל אדם ממש כקווי טביעות-אצבעותיו. באותה מידה שאפשר למצוא את היופי בחתימה ייחודית זו, מבלי “לנתח” את מהותה, אלא בהערכה לייחודיותה בלבד, כך אפשר לאהוב אנשים ללא תנאים, וכוונתי לאהבה האוניברסלית מן הסוג עליו כתב אריך פרום בספרו “אמנות האהבה” – אותה אהבה לא-רומנטית (לפחות במובן המקובל), חסרת-תנאים, לאנשים באשר-הם ולייקום (לבריאה) כולו. ואולי גם זה סוג של “אור”.

נושא האור מעסיק אותי כאן כנקודת-פתיחה לדיון על אור, וגם על אהבה – רומנטית ואוניברסלית – כחומרי-גלם פואטיים. אני קושר כאן קשר בין “אור” לאהבה אוניברסלית, וייתכן כי הקשר הזה אינו אינטואיטיבי, ייתכן אף שרירותי, בעיני חלק מן הקוראים. ובכל זאת, אשאיר זאת כך בתקווה שבהמשך יִטָוו קורי הקשר הזה.

אני כותב שורות אלו בשעה ארבע לפנות בוקר. לפני כשעתיים חזרתי מנסיעה ליירושלים שתכליתה הייתה כפולה: להאזין לקונצרט של “שמיניית הנרי”, הרכב קולי אנגלי המבצע רפרטואר מגוון – חוויה נפלאה זו הייתה – וכן, להעניק פרח – במובן ליטרלי, לא סימבולי – למלצרית שנשאה חן בעיני בביקור קודם במסעדה בה היא עובדת.

הביקור החוזר הניב את השיר הבא:

הבאתי לך פרח –

צפור גן-עדן.

אולי כְּאִחוּל לָחיים,

תְחינה פרטית של

מי

שהיה גם בגהינום.

(אם היה פרח ושמו

“גיהנום” – לא הייתי מביא

לך).

הלוואי ותפרחי כציפור

גן-עדן,

וְטוּבֶךְ

וְיוֹפְייךְ

וְחיוּכֶךְ

יאירו אור גדול

לָאנשים השרויים

באֹפל.

(האור שלך הוא מתנה.

מתנה לעולם.

המתנה הכי נפלאה.

אני רואה אותו

זוֹרֶח לָעולם.

לָעולם של כּוּלם).

                                                                 לתמר מעין-כרם,

                                                                 29.3.98

מייד לאחר סיום כתיבת השיר, וללא כוונת-מכוון, ביקשתי לקרוא את מוסף “תרבות וספרות” של הארץ מיום שישי ה- 20 בפברואר. והנה, מצאתי שם שיר של אהרון שבתאי:

לא, ספפו

הדבר הכי יפה, אמרה ספפו, הוא מי שאוהבים.

לא, ספפו, אני אומר, מי שאוהבים לא יהיה יפה

כל עוד קבלן או תאגיד או חברת כח אדם מוצצים את דמו –

בחמישה עשר שקל לשעה אין עתיד ליפי.

תני לי להוציא לך  מהראש את החרא שהאכילו אותך.

אנקטוריה לא תהיה יפה אם תאלץ לעבד במשרד לווי,

אטיס לא תקלע זרים אם המפעל יפרק ויעבר לקהיר.

לכן, הדבר הכי יפה, התנאי ליפי, הוא מלחמת המעמדות.

צדקת, לא פרשים או צבא חמוש, לא ספינות,

אך כשייגברו אחוות העובדים, השתוף, השויון

או אז השמים והארץ יתנשקו בעיני אהובתי.

לכן, גם לא בקרב הסופרים, לא באוניברסיטה, לא בקונצרט

תמצאי היום את היפי, אלא באגוד המקצועי –

פועלי הזבל, משאיות הזבל, ספפו, הם הדבר הכי יפה.

כדי לקשור קשר בין השירים, וגם כדי להוביל לדיון שנושאו כותרת מאמר זה, עלי לספר לכם כי תמר, אהובתי המיוחלת,  התלוננה באזני על השעות הארוכות והקשות שהיא עובדת, על השכר הצנוע יחסית, ועל קנאתה בי שביכולתי “לנסוע להאזין לקונצרטים” – כיוון שאילוצי פרנסתה, לצד לימודיה (עבודה סוציאלית), לא מאפשרים תענוגות-פנאי שכאלה – והרי שבתאי כיוון ממש לאנשים כמוה!

לאור הדברים האלו, מהדהד במוחי שירו של שבתאי הדהוד רם של “הכרה במציאות הקשה”, ונראה, אף לי, כשיר “בוגר” יותר. שירי, שנכתב כאמור לפני קריאת השיר של שבתאי, נראה לי, כפי שהיטיב להגדיר זאת ידידי המשורר חנן-עדי גרינהאוס, כשיר “אדולסנטי”.

ואולם, האם יש מקום בעולם השירה (והאמנות בכלל) רק לזה או לאחר? אני נזכר כאן בקטע מהסרט “ללכת שבי אחריו”, בו מבקש המורה לשירה אנגלית מתלמידיו לתלוש את הפרק מספר הלימוד שלהם, המפרט “נוסחה  מתמטית” להערכה של שירה. ואז הוא מסביר: “שירה אינה הנחת צינורות…אי אפשר לדרג את ביירון כמו במצעד הלהיטים ברדיו…שירה , יופי, רומנטיקה, אהבה – אלו הדברים עבורם אנו חיים”.

בכתיבה “אדולסנטית”, אם לאמץ את ההגדרה הזו, ולא רק כשלי, אני מוצא איכויות שאפשר לכנות “תמימוֹת”, או “נאיביוֹת”, אך האם אילו אינן דרות בכפיפה אחת עם איזשהוא סוג של תקווה, או אמונה? והרי תקווה ואמונה הם “המכשירים” הנושאים אותנו הלאה בחיים הלפעמים-קשים-עד-אבסורד שלנו. אם לחזור למושג ה”אור”, האם הכתיבה ה”אדולסנטית” לא “מאירה” באור רך וזך יותר את מציאות חיינו, או לחליפין משתמשת ב”אור” כאיזה מושג מופשט של אמונה ותקווה?

או, כפי שכתבתי פעם:

סוֹדֶך

אֶת סוֹדֶךְ

אָת מגישה

בִּנְדיבות מֱחויכֶת

מִתָמֶם בְּאורו

להטעות בלי מזיד;

ואנחנו

כה כְּמֶהים אל האור

מִתבָּשמים לְשִכְרון

הָסוֹד מֱעָרְפֶּל.

                                                      יוני 91

                                                      למקסימה ב”טורקיז”

 לעומת זאת, הנסיונות שעושה שבתאי לנתץ אילוזיות, להגיע לאמת “המרה”, ה”נוכחה”, אולי אינם קונדוקטיביים לחיים “תקינים”, לפחות במובן הנורמטיבי של המושג?

אני נזכר כאן בסיפרו של אֶרְנסט בֶּקֶר, “ההתכחשות למוות” (The Denial of Death), שזכה בפרס פוליצר (לא תורגם לעברית), ובו משתמש המחבר בכישורים הקוגניטיביים והאנליטיים האדירים שלו במטרה להסביר לקורא את המנגנונים הפסיכולוגיים, החברתיים, הדתיים והמדעיים המאפשרים לו, לקורא, לחיות חיים “נורמליים” על-אף ידיעתו את מותו הבלתי-נמנע, ועל אף הפחד האדיר, והמודחק-היטב לרוב, מן המוות. בקר עושה כל מאמץ על מנת להסביר כמעט כל התנהגות אנושית אישית וקולקטיבית בהקשר זה של מנגנוני הגנה מידיעת המוות. אין לי ספק בהצלחתו במשימה זו, אולם האם הוא לא הנהג “הצודק”, בניגוד ל”חכם”, של משרד התחבורה מלפני כמה שנים? (“בכביש אל תהיה צודק, היה חכם!”) במילים אחרות, האם האנליזות ה”ריאליות”-עד-מוות שעושה בקר בסיפרו, ושבתאי בשירו, אינן חרב-פיפיות? מצד אחד, רובנו, אם תינתן הברירה בידינו, ירצה לברר את האמת “המרה” (ייתכן כי הגרשיים מיותרים – וזו אינה הערה לעורך) – סקרנות אנושית מובנת וידועה. מן הצד השני, ידיעת האמת “המרה” אינה מאפשרת, או לפחות מקשה מאוד, את יצירת האשליות על חיי-האנוש , הטבע, והייקום, החיוניות, כפי שבקר עצמו מדגיש, לחיים “נורמליים”.

אם להרחיב את הגדרת “האשליות” גם לתקווה ואמונה, הרי ששירים “בוגרים”, (ואני משתמש במושג זה כניגודו של המושג “אדולסנטים”), כשירו של שבתאי, ייתכן שעושים שירות-דב לקיום האנושי המייחל כל כך לתקווה ולאמונה, ומנסה לפרקים לדחות מעליו את המראָה-נכוחָה שמעמיד ה”מֱנָתֶח” מול הקורא. מן הצד השני, יש שיעדיפו את המראֶה המשתקף מן המראָה של שבתאי ובקר, ויוכלו ל”עמוד” באמיתות-החיים שלהם. שוב חזרנו להגדיר את פירוק-האשליות הזה כחרב-פיפיות.

הקורא עצמו הוא שישפוט לבסוף איזו תמונת-עולם מהדהדת בתוכו הדהוד רם יותר, ולעניות דעתי, ב”וויכוח” הזה אין “צודקים”, יש רק “חכמים”.

חורף

19 Apr

בכיפת השמיים של העיר

הקודרת באפור ושחור,

אלוהים קרע חור.

מלבני, ושוליו בוערים

בכתום ואדום,

כשוליו של גוויל

המספר סיפורו של

אדם, אך כסנה

הוא אינו נאכל.

בואו בשערי, קורא

אלוהים, ומפתה

באור הקדום:

מלמטה, אבנים נֶהֵפָּכוּ

וקורות וערים וגשרים

נִתָצוּ לרֹב פעמים,

להביא לוחמים

לממלכת אל-מוות

דרך מוות של

אש ודמים.

 

 

                                                                                      19.1.2001

תאריך תפוגה

19 Apr

בספינת דייגים על

הים המשחיר לעת

ערב,

אור צהוב של עששת

נדלק וכבה,

מאיר וחושך;

 

כמוהו אנשים,

זורחים ונובלים,

פורחים לרגע

על כי ניתן להם

להיות,

המתנה הגדולה מכולן,

וקמלים כי לא

ניתן להם לעד,

עם תאריך תפוגה

ניתן להם,

כמו על קופסות מזון

וחפיסות תרופה —

 

                     אדרבא, גלים, קחוני,

אפליג עמכם עד אניית

השעשועים, אשב בסיפון

ואחזה כחֹל אין-סוף,

ארקוד בנשפים,

אגמע יין בורדו עמוק

ומשכר, איטיב לבי בבשר

הוורוד, הרך, הנימוך

 

או אולי לספינת הדייגים,

אשלה רשתות הנושאות

כל טובו של הים,

ריחותיו וצבעיו הו

מה נעמו לי

 

או אולי כצולל מן

החוף אשקיע פני

במים אין-קץ,

כל הסָתוּר לאלו

למעלה יִגָלֶה כֱּאוצר

מסתורין, מוּפָז בטל

של כתום וורוד

 

או אולי כשחיין הפשוט,

גפיי אנעץ וימים

אסתור כֳּכריש —

 

אבוי, עומד על גבעה בחוף

עודני ודבר מכל אלו

לא לקחני עמו.

לא אגדות, לא נשפים,

לא יינות ולא בשרים,

לא ריחות ולא צבעים,

לא אוצרות, לא מסתורין,

לא כתומים וורודים,

מופזים או גלופים,

לא כרישים —

 

רק שעה.

שעה אחת.

שעה אחת נחסרה

עד תאריך התפוגה.

 

 

 

                                                                                                    17.1.2001